שלושה ימים לפני מועד הלידה ואני מתרגשת ולחוצה, דואגת ליהונתן ולעצמי ולכל העולם ושיהיה רק טוב…
לידה ראשונה הייתה בניתוח קיסרי, לא חשבתי על איך יהיו הצירים ועל קבלת אפידורל. ידעתי מה יהיה בניתוח ולמרות החששות עברתי אותו ברוגע. ההחלמה הייתה קשה וארכה זמן. אז היה רק יהונתן ועכשיו זאת "היא" ויש ילד בן שנתים וחצי שובבון שצריך לדאוג לו. כנראה שהלידה תהיה רגילה ואני מקוה שאיתה גם החלמה מהירה. אני חייבת להיות פיזית במצב טוב כדי להתרוצץ אחרי יהונתן.
כל רגע שעובר ויש תזוזה בגוף אני תוהה מה זה. אין לי מושג איך צירים מגיעים, כאבי צירים, זירוז, טחורים (סליחה), המתנה ללידה עם שעות של צירים וכאבים. יש בי חשש אבל אני מודה גם התרגשות גדולה. בא לי שיכאב. בסדר, בסדר….קצת יכאב ואח"כ מיד אבקש אפידורל. רוב הסיכוי שזו לידה שנייה ואחרונה (בגלל גיל וכוח ועניינים כלכליים) אז בא לי לחוות את הכאבים בחלקם ולא להתמקד בזה שזה "כואב", כי אם כל הכבוד בנות, הכאבים עוברים ובסוף יש את האושר הכי גדול. צריך לא לשכוח את זה!
אני מקוה שאלו לא רק מילים ושבאמת אמצא את הכוחות הנפשיים הדרושים לעמוד בלידה רגילה (לא טבעית).
לא תצטרכו להמתין הרבה, רק עוד כמה ימים ואחזור בכוחות מחודשים ודיווחים מהשטח.
מיכל
39+4