תינוק בניתוח: גם לתינוקות צריך להתייחס כאל בני אדם מבינים! לתשומת לב הרופאים.

יהונתן עבר ניתוח בהרדמה כללית.  הניתוח לכאורה קל אבל זה לא  כמו שמספרים. הוא היה בצום ואמור היה להיות מנותח בשעהשבע  בבוקר ונכנס לניתוח רק בתשע וארבעים.  המידע שקיבלתי היה שגוי ובגללו יהונתן בכה מרעב. כל התינוקות הקטנים ממנו נכנסו לפניו.  חבל שלא ציינו זאת ואז יכולתי להאכילו עד שעה מאוחרת יותר והרעב היה נחסך ממנו.   אחר כך אמרו לנו שבעת ההרדמה אחד ההורים יכול ללוות את התינוק. זה לא קרה. "חטפה" לי מהיד האחות את יהונתן ואמרה "הוא קטן",  משמע לא מבין ולא יבכה ולא יזכור…שלא לדבר על כך שבאמצע הניתוח של יהונתן שלנו החלו לרוץ לחדר הניתוח צוותים רפואיים בבהלה. אני בכיתי ועמדתי להתמוטט, אף אחד לא ניגש להרגיע ולהסביר לנו מה קורה.  לקח זמן עד שהבנו: ברגע הקריטי בניתוח האחות התעלפה.

 האוצר שלי, הנסיך ויורש העצר שלנו, סבל בגלל רופאים וצוות רפואי של בית חולים פרטי (!) שלא חשבו שגם לתינוקות בני 7 חודשים מגיע יחס כאל בני אדם מבינים.

להורים :  אל תתנו שיכתיבו לכם מה קורה עם הילד.  מותר לאחד ההורים להיות בזמן ההרדמה עד לניתוח!  תתעקשו על זה.

יהונתן מתוק ומקסים ובסדר.  הכי חשוב.  

שלכם

מיכל

יהונתן בן 7 חודשים -בפעוטון. התאקלמות קשה. דעתכם חשובה לי

הכנסתי את יהונתן לפעוטון, בוילה בשכונה הסמוכה לשכונתי.  באחת השכונות הצפוניות של תל-אביב. שבוע לפני שהתחלתי לעבוד הכנסתי אותו בהדרגתיות, לשעה לבד, שעתיים, שלוש,ארבע.  ואז באחד בינואר התחלתי לעבוד.  ביום הזה השארתי אותו שש שעות וכך אני מקפידה בינתיים עד שאראה שהוא חוזר ליהונתן שהכרתי לפני כן.   יומיים שלושה אחרי שנכנס לפעוטון הפסיק לאכול מוצקים, כי בימים הראשונים הגננת נתנה לו חלב. חטף שלשולים שהפסיקו בינתיים.  והתקרר, התנזל ומשתעל כבר כמעט שבועיים. אין לי מושג מה עובר עליו כל היום שם. אני מכניסה אותו הוא מחייך חיוך חביב לגננת ולסייעת (שתיהן על 9 ילדים מגיל 7 חודשים עד שנה ושמונה).  כשאני לוקחת אותו הבייתה הוא שקט, עצוב ומופנם. אני שרה לו את השירים שהוא אוהב והוא לא מסתכל עלי.  כשמגיעה איתו הבייתה הוא מתחיל קצת יותר לקשקש ולהיפתח וקצת לחייך. לא כמו קודם.   ולאכול זה בקושי. כבר שבוע וחצי אוכל 60% מהכמות וירד קצת במשקל.  למה? בגלל המשבר בגן?  כי הוא משתעל וכואב לו הגרון? גם בטח צמיחת שיניים?  אני כואבת ובוכה קצת כלפי חוץ והרבה בפנים.

מה יש לי לעשות, אני חייבת לעבוד ובמשרה מלאה (7 שעות-שעה פחות עד גיל שנה).  אבל יוצא שבפעוטון הוא לא יותר מ-6 שעות ובטח שעתיים מתוכן ישן.  פעמיים אני עובדת ערב.  הוא נמצא עם הסבתות.  בידיים טובות אבל זו לא אני.

קשה לי.  מה אתן אומרות אמהות ואולי גם האבות?  הסימפטומים מוכרים לכם?  כמה זמן "מותר" שיהיה כך ולאחר מכן זו נורת אזהרה שלא טוב לו וצריך לחשוב על פיתרון אחר (למרות שהמטפלות נראות נחמדות וחמות – אבל היחס הוא לא אחד על אחד).

 חשוב לי לציין שהוא לפני כן היה שבוע אחד מקוצר עם מטפלת שחשבתי שתהיה טובה ותתן לי את השקט שאני זקוקה לו וטעיתי ופיטרתי אותה.

 מחפשת תשובות לכל השאלות ועידוד.

רעיון מקורי לדף בית משותף לכולנו!

http://www.homebyou.yudronet.com

לפניכם רעיון מקורי וכייפי לדף בית משותף.   היכנסו ותיהנו!

יהונתן הזללן

יהונתן בפעוטון ואני בעבודה: אמהות וקריירה

מה אומר לכם קוראיי הנאמנים…לא הייתי פה שבעה חודשים.   אחרי סדרת פוסטים בנוגע להריון, אני מספרת לכם שילדתי באחד ביוני 2008 את יהונתן שלי.  שבעה חודשים הייתי איתו בבית והיה נהדר וקשה.  ילד ראשון והיציאה הראשונה לעבודה.  קשה לי.   אני כותבת את הפוסט בעבודה וכל כך מתגעגעת אליו.  יומיים בשבוע לא אראה אותו כל היום.  בבוקר הוא בפעוטון ובצהריים אני הולכת לעבוד עד הערב.  מקוה שיחכה לנשיקת לילה טוב ממני.

 אני חייבת לצאת לעבודה.  זה חשוב.  כלכלית וגם לנשמה.  לו הייתי יכולה לעבוד כל יום רק 4-5 שעות היה טוב יותר.   אבל לא אוכל להרשות זאת לעצמי.  ההתנתקות ממנו קשה לי ודמעה זולגת מעיניי בבוקר כשהוא עדיין ישן ואני רצה לעבוד מוקדם מאוד כדי להוציא אותו כמה שיותר מהר מהפעוטון. שלא יהיה "זרוק" שם 9 שעות אלא כמה שפחות.  מה אתם אומרים על זה?   אני מזמינה אתכם להגיב, להשמיע את דעותיכם וכמובן עידוד ותמיכה האחת לשניה וגם האחד לשני!