מספרת "ראש קטן" – מספרה מקסימה לילדים ונוער, הי שוקי!

כשיהונתן נולד עם הרבה שיער הייתי מספרת אותו בעצמי. קצת פה קצת שם. ישר זה לא יצא אבל בעיני זה לא היה נורא. עד שהוא התחיל לגדול ולהבין ושמעתי אנשים זורקים לו הערות על זה שרואים שאמא שלך סיפרה אותך..

אז החלטתי לעשות מעשה וחיפשתי מספרה עבורו, ידידותית כי גם ככה זה מפחיד אותו ולא נעים לו.

למספרה המדהימה הזו קוראים "ראש קטן" והספר הוא שוקי, שכל הילדים אוהבים. שוקי סיפר לי שזו המספרה הראשונה בארץ שנפתחה לילדים על-ידי שתי מורות מגימנסיה הרצליה. הוא כבר שם 21 שנה!
ואיזה ידיים יש לו ואיזה זריזות, בדיוק לילדים. ולא נדבר על ההפתעות שהם מקבלים שם…

בתמונה אתם רואים את האוטו שיהונתן אוהב לשבת עליו ולהסתפר. הכי ידידותי לילדים.

האוטו המבוקש במספרה של שוקי

המספרה נמצאת ברמת השרון, בשדרות ביאליק 45, 03-5401376

יהונתן חוגג יומולדת שנתיים!

אז כפי שהבטחתי לכם, אמנם באיחור,  אני כותבת על יום הולדת שנתיים ליהונתן. חגגנו בגן, בבית ובפארק עם המשפחות והחברים בגן.

תשומת הלב שקיבל יהונתן בגן הביכה אותו והוא שם את היד שלו כל הזמן בפה. היה ממש חמוד. אני התרגשתי וישבתי בצד. מדי פעם השתתפתי בריקוד… גם ההורים שלי היו והם היו מאוד דומיננטים. בעיקר אבא שלי ששומר על יהונתן מיום היולדו באופן קבוע ועוזר לי אחה"צ.

הוא קיבל מהגן ספר יפה ומהמשפחה המון מתנות ללא הפסקה.   ביקשתי מהסבים והסבתות להפסיק להביא מתנות בכל פעם שהם באים. הוא לא יהנה יותר לקבל מתנות, יזלזל בהן והם יאבדו מערכן ולא יהיה כייף לקבלן.   קשה גם לי לא לקנות אבל חייבים לשים גבולות גם בזה.

צירפתי לכם קטע קצר מיום ההולדת שהיה בגן שלו ב 4.6.10

הריון שני, מצפים. מתרגשים, חוששים.

כן, עכשיו אני כבר מודה גם פה שאני בהריון.  חודש חמישי ואני כבר לא חוששת להתודות.  יש כבר בעיטות קלות וזה נחמד.

בדיוק כשיהונתן חגג לפני שבוע וחצי יומולדת שנתיים החלטתי שאפשר לכתוב על זה בבלוג. גם על זה שהיה בן שנתיים.  התעכבתי קצת כיון שעברתי לכאן, לוורדפרס מבלוגלי וזה לוקח זמן להתרגל וניסיתי ועדיין להבין יותר את המקום הזה.  

זו רשומה ראשונה כאן ואני מקוה שהפוסט ייצא טוב. עם הזמן אצרף תמונות.

וחזרה להריוני המתקדם.  הבדיקות יצאו בסדר גמור.  יש הרבה מחשבות על איך נסתדר עם שניים. גם בבית, ביום-יום וגם כמובן כלכלית.  נראה לי שהשנתיים הבאות יהיו קשות. ההוצאה על שניהם לדעתי תגיע ל 6000 ש"ח רק גנים/משפחתון.  אח"כ יהונתן יהיה בגן עירוני בודאי אבל גם אז ההוצאה עדיין גדולה. וזה רק גנים בלי כל "המסביב".

חשבתי לעצמי, שהוצאה חודשית גדולה כזו לא חוזרת על עצמה כשהילדים בבית הספר.  נכון שמשלמים לבית הספר ולמסיבות, לצעצועים ולבגדים, לפינוקים וחופשות, אבל סכום חודשי כזה!!!!  ואני אפילו לא מזכירה אוכל, חיתולים וסימילאק!

לגבי השהות עם הילדים אחר הצהריים, אני עושה צעד ענק מבחינתי ומתחילה לנהוג.  עד עכשיו זה לא קרה למרות שאני מחזיקה ברשיון כבר שנים רבות. פחדתי.  והאמת שלא הייתה לי סיבה "מוצדקת" לקנות אוטו.  קניתי אוטו נחמד ואני מתגברת על החששות.  אין ברירה זה כבר לא מותרות.  אני משדרגת את החיים שלי כדי שפיזית יהיה לי קל יותר וגם זמן הנסיעות יתקצר.  וזה כמובן משמעותי.

בפוסט הבא אצרף לכם קטע וידיאו מיום ההולדת של יורש העצר יהונתן הראשון, הוא התרגש והיה מרגש!

ייסורי אמא

שלום לכם,

 אחרי זמן רב שלא כתבתי, אני חוזרת ומקווה למצוא את הזמן והעניין להיות כאן ולכתוב לכם את כל מה שיש לי לומר.

קראתי לפוסט הראשון של אחרי תקופת בצורת הכתיבה  "ייסורי אמא". כל אחת ואחת מכן שהיא אמא כבר מבינה אותי. זה גם הנושא שדחף אותי לשוב ולכתוב ובכך ליצור קשר אתכן, האמהות (וגם כמובן האבות) כדי לשוחח על הנושא ולראות איך אתן חיות את חייכן עם ילדים, להתייעץ, לראות איך אפשר לשפר את המצב, לשמוע מה אתן אומרות לעצמכן על הייסורים הללו.  האם אפשר להדחיק אותם?  מה אני יכולה לומר לעצמי כדי לא להיות ביקורתית מדי ולהבין שזהו המצב ואולי אף לקבל אותו בהבנה?!

אני אזכיר לכן ששמי מיכל, אמא כמעט שנה וחצי ליהונתן בכורי. נשואה ליהודה.  שנינו עובדים משרה מלאה.   ואני אף עובדת שתי משמרות ערב וכשחוזרת בשמונה בערב הוא כבר ישן.  אני עובדת קרוב לבית ויום עבודה של 7.5 שעות.  כשאני עובדת ערב יהונתן נמצא עם הסבא והסבתא שמקיפים אותו באהבה גדולה במקומי.

 ובכל זאת…גם לעבוד משרה מלאה וגם לנהל את הבית..חברות, בחיי שגיליתי שזה לא פשוט ועל מנוחה ורוגע אין על מה לדבר. לא חשבתי שכך ייראו פני הדברים.   וכל זה לא סותר שאני רוצה עוד ילד אחד (רצוי ילדה).

איך אתן מסתדרות עם יותר ילדים, איך אתן שומרות על בית נקי?  והבית שלי נקי ומצוחצח. מבלי להישמע אובססיבית בענייני ניקיון.  וזה לא שאני שוטפת כל שבוע, אלא כל שבועיים וחצי-שלושה!  (אתם מבינות נכון, אני הפיליפינית בבית, מבחירה). אני רואה בתים של חברות והם מבולגנים ומלוכלכים.  אצלי מסודר וחושבים שאני כל יום מנקה..פשוט כי סדר חשוב לי.  לא רוצה הרים של כביסה ובית מלא אבק. 

גם כשיש לי בוקר פנוי לשעתיים, לפני משמרת ערב, אני כבר לא יודעת את נפשי מה לעשות קודם. לישון (לא אופציה), לעשות קצת הליכה בחדר כושר, להיות בבית ולסדר עוד משהו.. או קצת קניון וקניות. לקרוא?  שזה דבר שאני מאוד אוהבת!  אין לי יכולת להתרכז ולנוח.  מה קורה כאן? מה קורה לי?

 ולסיום הייסורים האלו שלי, לפני שתשקעו לתוך הייסורים שלכן, הכנתי רשימה מסודרת שלהם:

*עובדת משרה מלאה

*עובדת פעמיים בערב ולא מספיקה להגיע לפני שנרדם

*הוא 7-8 שעות בגן ולא רק עד 13:00

*כשמביאה אותו מהגן  רוצה לשבת נטו רק איתו ולהיות איתו מבלי להתעסק בבישולים ועבודות בית

 *אין לי עוזרת בית ואם הייתה בטח לא הייתי מרוצה.

 *כשהוא חולה – מאשימה את עצמי שלא הלבשתי אותו כמו שצריך

*כשהוא מקבל מכה, אולי לא שמרתי עליו כמו שצריך.

*כשאני מתעקשת איתו על גבולות והוא בוכה, עצוב לי וחרא לי…אבל גבולות צריך לשים

*האם אני מחנכת אותו כמו שצריך???

כדאי לי להפסיק,  לשמור עוד לפעם הבאה…………..

                                                                                                              שלכם בייסורי אמא

                                                                                                                           מיכל

  

מומלץ לכל אמא, ליהיא תודה.

הספר אשת חיל, הוא הספר הראשון שקראתי (במשך כמה שבועות אמנם) אחרי לידת בני יהונתן.

 לא כל הכתוב בספר הוא העתק של חיי, ממש לא.  אבל בתור אחת שמבינה בביבליותרפיה (תרפיה באמצעות ספרים) זהו ספר must לכל אחת.   התהליכים הנפשיים שעוברת המחברת ולא מתביישת לכתוב אותם ולומר בעצם מה שכל אחת מרגישה – עוזרים להבין שאנחנו לא היחידות שמרגישות כך. היא מספרת בפתיחות רבה ובגילוי לב נדיר על מה קורה בבית אחרי לידת הילדים.   הדגשים על הזוגיות שאחרי הלידה  וגם על גילוי "המיוחדות" של הבת שלה.

 מומלץ ולא קשה לקריאה, כפי ששמעתי מכמה חברותיי.   היא לא מבקשת רחמים.  היא מספרת באיפוק ובכבוד רב על חייה.

 ליהיא לפיד/אשת חיל

תינוק בניתוח: גם לתינוקות צריך להתייחס כאל בני אדם מבינים! לתשומת לב הרופאים.

יהונתן עבר ניתוח בהרדמה כללית.  הניתוח לכאורה קל אבל זה לא  כמו שמספרים. הוא היה בצום ואמור היה להיות מנותח בשעהשבע  בבוקר ונכנס לניתוח רק בתשע וארבעים.  המידע שקיבלתי היה שגוי ובגללו יהונתן בכה מרעב. כל התינוקות הקטנים ממנו נכנסו לפניו.  חבל שלא ציינו זאת ואז יכולתי להאכילו עד שעה מאוחרת יותר והרעב היה נחסך ממנו.   אחר כך אמרו לנו שבעת ההרדמה אחד ההורים יכול ללוות את התינוק. זה לא קרה. "חטפה" לי מהיד האחות את יהונתן ואמרה "הוא קטן",  משמע לא מבין ולא יבכה ולא יזכור…שלא לדבר על כך שבאמצע הניתוח של יהונתן שלנו החלו לרוץ לחדר הניתוח צוותים רפואיים בבהלה. אני בכיתי ועמדתי להתמוטט, אף אחד לא ניגש להרגיע ולהסביר לנו מה קורה.  לקח זמן עד שהבנו: ברגע הקריטי בניתוח האחות התעלפה.

 האוצר שלי, הנסיך ויורש העצר שלנו, סבל בגלל רופאים וצוות רפואי של בית חולים פרטי (!) שלא חשבו שגם לתינוקות בני 7 חודשים מגיע יחס כאל בני אדם מבינים.

להורים :  אל תתנו שיכתיבו לכם מה קורה עם הילד.  מותר לאחד ההורים להיות בזמן ההרדמה עד לניתוח!  תתעקשו על זה.

יהונתן מתוק ומקסים ובסדר.  הכי חשוב.  

שלכם

מיכל

יהונתן בן 7 חודשים -בפעוטון. התאקלמות קשה. דעתכם חשובה לי

הכנסתי את יהונתן לפעוטון, בוילה בשכונה הסמוכה לשכונתי.  באחת השכונות הצפוניות של תל-אביב. שבוע לפני שהתחלתי לעבוד הכנסתי אותו בהדרגתיות, לשעה לבד, שעתיים, שלוש,ארבע.  ואז באחד בינואר התחלתי לעבוד.  ביום הזה השארתי אותו שש שעות וכך אני מקפידה בינתיים עד שאראה שהוא חוזר ליהונתן שהכרתי לפני כן.   יומיים שלושה אחרי שנכנס לפעוטון הפסיק לאכול מוצקים, כי בימים הראשונים הגננת נתנה לו חלב. חטף שלשולים שהפסיקו בינתיים.  והתקרר, התנזל ומשתעל כבר כמעט שבועיים. אין לי מושג מה עובר עליו כל היום שם. אני מכניסה אותו הוא מחייך חיוך חביב לגננת ולסייעת (שתיהן על 9 ילדים מגיל 7 חודשים עד שנה ושמונה).  כשאני לוקחת אותו הבייתה הוא שקט, עצוב ומופנם. אני שרה לו את השירים שהוא אוהב והוא לא מסתכל עלי.  כשמגיעה איתו הבייתה הוא מתחיל קצת יותר לקשקש ולהיפתח וקצת לחייך. לא כמו קודם.   ולאכול זה בקושי. כבר שבוע וחצי אוכל 60% מהכמות וירד קצת במשקל.  למה? בגלל המשבר בגן?  כי הוא משתעל וכואב לו הגרון? גם בטח צמיחת שיניים?  אני כואבת ובוכה קצת כלפי חוץ והרבה בפנים.

מה יש לי לעשות, אני חייבת לעבוד ובמשרה מלאה (7 שעות-שעה פחות עד גיל שנה).  אבל יוצא שבפעוטון הוא לא יותר מ-6 שעות ובטח שעתיים מתוכן ישן.  פעמיים אני עובדת ערב.  הוא נמצא עם הסבתות.  בידיים טובות אבל זו לא אני.

קשה לי.  מה אתן אומרות אמהות ואולי גם האבות?  הסימפטומים מוכרים לכם?  כמה זמן "מותר" שיהיה כך ולאחר מכן זו נורת אזהרה שלא טוב לו וצריך לחשוב על פיתרון אחר (למרות שהמטפלות נראות נחמדות וחמות – אבל היחס הוא לא אחד על אחד).

 חשוב לי לציין שהוא לפני כן היה שבוע אחד מקוצר עם מטפלת שחשבתי שתהיה טובה ותתן לי את השקט שאני זקוקה לו וטעיתי ופיטרתי אותה.

 מחפשת תשובות לכל השאלות ועידוד.

יהונתן הזללן

יהונתן בפעוטון ואני בעבודה: אמהות וקריירה

מה אומר לכם קוראיי הנאמנים…לא הייתי פה שבעה חודשים.   אחרי סדרת פוסטים בנוגע להריון, אני מספרת לכם שילדתי באחד ביוני 2008 את יהונתן שלי.  שבעה חודשים הייתי איתו בבית והיה נהדר וקשה.  ילד ראשון והיציאה הראשונה לעבודה.  קשה לי.   אני כותבת את הפוסט בעבודה וכל כך מתגעגעת אליו.  יומיים בשבוע לא אראה אותו כל היום.  בבוקר הוא בפעוטון ובצהריים אני הולכת לעבוד עד הערב.  מקוה שיחכה לנשיקת לילה טוב ממני.

 אני חייבת לצאת לעבודה.  זה חשוב.  כלכלית וגם לנשמה.  לו הייתי יכולה לעבוד כל יום רק 4-5 שעות היה טוב יותר.   אבל לא אוכל להרשות זאת לעצמי.  ההתנתקות ממנו קשה לי ודמעה זולגת מעיניי בבוקר כשהוא עדיין ישן ואני רצה לעבוד מוקדם מאוד כדי להוציא אותו כמה שיותר מהר מהפעוטון. שלא יהיה "זרוק" שם 9 שעות אלא כמה שפחות.  מה אתם אומרים על זה?   אני מזמינה אתכם להגיב, להשמיע את דעותיכם וכמובן עידוד ותמיכה האחת לשניה וגם האחד לשני!